אפר 03 2020

על סיפור חיינו ויצירת משמעות- ומה לכל זה ולקורונה?

בעודי עורכת סדר במחשב שלי ניתקלתי בפוסט שכתבתי לפני שנים אחדות בחג הפסח.

הפוסט עוסק בסיפור החיים שלנו ויצירת משמעות בחיינו.

ואני תוהה , השנה כשבמקום סדר כולנו בסגר, מהו הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו  בתקופה זו? כיצד משבר הקורונה ישתלב בתוך סיפור חיינו הכללי? באיזה אופן הוא ישנה את הסיפור האישי שלנו ואת המשמעות שאנו נותנים בסיפור חיינו…

 אני מביאה כאן את הטקסט המלא לעיונכם

להלן:  .

סדר הפסח נערך השנה בביתי .הרכב המשתתפים היה מגון ומעניין : משפחה קרובה, חברים, צעירים ומבוגרים, אורחת לא יהודיה וילדה נטושה החיה בפנימיה לילדים חוסים.

קראנו בהגדה שרנו את שיריה ותוך כדי קריאה חשבתי לעצמי : היכן פוגש סיפור יציאת מצריים, והסיפורים השזורים בהגדה כל אחד מאיתנו? עם מה מזדהה כל אחד? מה בסיפור הזכרון ההיסטורי של ההגדה ממשמעותי עבורו? היכן הוא רואה את עצמו ואת סיפור חייו בהגדה? ואיך כל אלה מתרגמים למשמעות קולקטיבית ?

מאמר זה  מתייחס לשאלות אלה של זכרון, סיפורי חיים משמעות והגשמה . המאמר נישען על  מחקר שעשיתי  שנגע בהיבט של מישמוע התפקיד המקצועי בעולמן של נשות חינוך  בישראל. מחקר  פרשני  זה מבוסס היה  על ניתוח ביוגרפי משווה של סיפורי חיים שתכליתו היתה להשמיע את קולן לגבי תפיסתן את תפקידן ותרגומה לזהות מקצועית ולזהות את מקורותיו של קול זה.

כדי לגלות את כיווני ההגשמה שלנו,צריך לגלות האם הדברים משמעותיים לנו? באיזו דרך הם משמעותיים לנו? ומהי בכלל משמעותיות עבורינו? במילים אחרות, להפוך את השאלה "מה הסיפור שלך?" לשאלה חשובה ומרכזית. אם נתעמק בשאלה היומיומית : "מה הסיפור שלך?" נגלה שאנו עוסקים בעצם בשאלות של מהות השזורות באופן שבו אנו זוכרים את חיינו ושתכליתן להבין מניעים סיבות ומשמעות למעשיו של אדם. התעמקות בשאלות אלה עשויה להוביל להגשמה.

בספר של יהודית הנדל "הכוח האחר", טוען גיבור הספר צבי שיש קושי בלעשות דברים כמו שצריך כי אנו עשויים ללכת לעולמינו והם עשויים להשאר בלתי גמורים. זוהי בעצם הדואליות של החיים.  מצד אחד כל מה שאנו עושים בעצם אינו גמור וסופי אלא חלק מתהליך קוסמי גדול  אבל מצד שני אי אפשר לא לעשות אותם כאשר הם כדברי צבי "כאש בוערת בעצמותי".  אלה שני הצדדים של ההויה האנושית שיוצרים את שאלת המשמעות.

מצד אחד נדמה לנו שהחיים שלנו הם עינין חשוב שצריכה להיות בו משמעות ומצד שני לעיתים, יש רגעים בהם נדמה נדמה שאין לכך כל חשיבות.

כאשר מדברים על משמעות, במובן של הבנה של משהו או במובן של תכלית חיים  מדברים על התבוננות סוביקטיבית ועל יחוס של ערך או פרשנות שאנחנו נותנים למשהו. הדרך שבה אנו מספרים את סיפור חיינו היא שזירת פרשנויות שאנחנו נותנים לאירועים, מחשבות פעילויות כפי שאנו בוחרים לזכור אותם. זוהי שזירה- אישית של כל החרוזים הבודדים המרכיבים את מחרוזת חיינו בדרך ובסדר שאנו קובעים על חוט אחד שהוא הציר המארגן של חיינו הנותן להם משמעות או תכלית. זו אינה כרוניקה של מה שקרה אלא הפירוש שאנחנו נותנים למה שקורה לנו – לחיינו.

משמעות ומשמעותיות – שתי גישות

על פי אריסטו  לכל אדם יש גישה אפשרית לסיפור החיים האנושדיים. יש מיבנה סיפורי אחד של החיים האנושיים וכל אדם יכול למלא את המבנה הזה בתוכן. הסיפור האנושי הוא סיפורו של מאמץ להשיג תכלית מסוימת – זוהי התכלית האנושית. התכלית האנושית ניכרת במה שמיחד את האדם והוא כוח החשיבה שלו. סיפור חייו של אדם הוא סיפור ניסיונו להגיע אל האושר. אושר זה הוא יכול להגיע רק אם הוא עושה את מה שמן הראוי שיעשה. ומה מן הראוי שיעשה? שישיג את התכלית האנושית. ומהי? על פי אריסטו  תכלית זו היא לחיות חיים על פי השכל.

על פי אריסטו , מה שיכול לתת משמעות לחיי הפרט  הוא סיפור שמבדיל אותו משאר הסיפורים. כלומר מימוש הפוטנציאל המיוחד הגלום בו.

 פרופ' אסא כשר מתנגד לכך ואומר שגם אדם שאין לו פוטנציאל אישי מיוחד יכולה להיות משמעות לחייו דוגמת רומאו ויוליה שהמשמעות של חייהם היתה האהבה. דוגמא נוספת היא  הרעיון הקיבוצי שטען שמשמעות החיים היא קיום הערכים של שיוויון ושיתוף. דוגמא אחרת יכולה להיות הבחירה בחיי נזירות . לעיתים, משמעות החיים היא סביב קיום של ערך או אמונה.

חייו של כל אחד, טוען כשר, יכולים להיות בעלי משמעות משום שהוא מסוגל לספר את סיפור חייו. השאלה מה הסיפור שלך? היא אחת השאלות החשובות שאדם חייב לעצמו. אדם שיבין מה הסיפור שלו יבין גם את משמעות חייו..

פילוסופיה זו  שעוסקת בקשר בין סיפור למשמעות חיים מהווה בסיס  לגישה הנרטיבית שרוצה ללמוד דרך סיפורים. ההנחה היא שאנחנו מפיקי סיפורים. יש סיפור אישי יש סיפור של מישפחה ויש סיפור של אירגון . מהם ניתן ללמוד על האדם, על תכנית חייו, על משמעות חייו.

נארטיב וסיפור חיים כדרך לבטא זהות

מזה כמה עשורים קיימת  תנועה חזקה במחקר שנישענת על גישות נארטיביות שתכליתן ללמוד על אופיה החמקמק של המציאות דרך סיפורים. הנחת היסוד היא שאנחנו מפיקי סיפורים. למציאות גוונים רבים הנימצאים במיפגש בין הסיפורים הניטוים סביב אותה מציאות. כל אחד מהם הוא אמיתי, גם בהיותם שונים, בשקפו זוית ראיה ונקודת מבט שנשקפת אך ורק מעיניו של בעל הסיפור היחודי.יש סיפור אישי יש סיפור של מישפחה ויש סיפור של אירגון. ניתן ללמוד מהם על האדם, על תכנית חייו, על משמעות חייו.  הסיפור הופך לקולקטיבי כאשר הוא מהווה מפגש מוסכם לנקודות מבט רבות וגם אז תקפותו עבור כל אחד נוצרת על בסיס המשמעות האישית שהוא מעניק לו.

סיפור סיפורים הוא פעולה חברתית יומיומית של שיח שבמהלכה מספרים אנשים זה לזה על מאורעות חייהם. שיח זה יכול לשמש כמכניזם פוטנציאלי שבאמצעותו בונים אנשים זהויות חברתיות (Pasupathi, 2001; Pasupathi et al., 2007; McLean, 2008), משום שסיפורים משקפים את התודעות שלנו ואת התרבות הסמויה שלנו. נובע מכך ש"סיפור חיים" הוא פעולה חברתית ותצורה של זהות שאותה מייצג המספר בהקשר של תרבות (Brunner ,1991; Mishler, 1999). זוהי אפשרות ליצירת מרחב להבנה של "האני הדיאלוגי" (Bakhtin, 1981), היחסים בין העצמי והתרבות שבה הוא נוצר. אפשר לראות סיפורי חיים כתהליך של הבניה פסיכולוגית של זהות, שהחקירה שלה על ידי האדם היא משתנה חשוב בהבניה זו (Marcia et al., 1993; Crocetti et al., 2008). תהליך זה הוא מטבעו אינסופי ומתהווה כחלק מאינטרפרטציה מחודשת של העבר בהלימה למטרות העכשוויות של המספר (Polia et al., 2005; Reynold & Taylor, 2005). אף שסיפור חיים הוא נארטיב הנוצר ומתעצב כל הזמן מחדש (Reynold & Taylor, 2005), יש לו מבנה פנימי קוהרנטי, אלא שקוהרנטיות זו היא תלוית מצב לזמן שבו סופר הסיפור. האפשרות הגלומה בסיפורים לייצג את התופעות העשירות והמורכבות של ניסיון החיים באופן שבו אנו זוכרים אותם (Lieblich et al., 1998; Gill & Pryor, 2006; Nelson et al., 2008) מתבטאת בכך שהזהות כתופעה מורכבת ולעתים סמויה עשויה להיות מיוצגת היטב דרכם. באמצעות סיפור חיים עשויים להתגלות, למשל, מידע ופרשנות של המספר לגבי זהויות חברתיות שלו, כאלו שאינן מתגלות בחייו היומיומיים, כמו שייכות לקבוצות מיעוט חברתיות, או שייכות, שאינה תמיד גלויה, למיעוט אתני או מגדרי (הומו-לסבי) (Polia et al., 2005). סיפור חיים מבטא את התצריף של תת-הזהויות של הפרט ומאפשר להבין את ריבוי הדפוסים במעברי החיים של הפרט, דפוסים הממלאים תפקיד משמעותי בתהליך יצירת הזהות (Mishler, 1999).

חומרי הגלם של סיפור החיים הן התנסויות החיים והאופן בו אנו זוכרים אותן. לכן סיפור חיים תלוי במקום ובהקשר שבהם הוא מתרחש (Fivush & Marin, 2007). התנסויות החיים של אישה שחורה בשבט אפריקני, למשל, שונות מהתנסויות חייה של מהנדסת מחשבים לבנה מניו יורק, ולכן הפרשנות שלהן לסיפור חייהן  והמשמעות שהן נותנות לו תחומה מראש על ידי התנסויות שונות אלו.עם זאת שתי נשים שחורות בשבט אפריקני עם התנסויות חיים דומות ,עשויות ליצור סיפור זיכרון שונה להתנסויות דומות וכפועל יוצא ליצור משמעויות חיים שונות.  בין המושגים השונים הבאים לידי ביטוי  בסיפורי חיים חשוב להתעכב , על מושג הכוח  (McAdam, 1988; Fivush & Marin, 2007) המהווה פרספקטיבה  חשובה ביצירת משמעות לחיים. יחסי הכוח של אנשים משתנים בהלימה לתהליכי ההתפתחות לאורך חייהם (במצב המשפחתי, בתפקידי החיים וכו'): אדם נתון במערכת יחסי כוח שונה מול הוריו בבגרותו לעומת ילדותו; מערכת יחסי הכוח של עובד מול הקולגות שלו תשתנה כאשר הוא יקודם ויהפוך למנהל שלהם; המיקום שבו נמצא אדם מבחינת יחסי הכוח שלו משנה את הפרספקטיבה שממנה הוא מפרש את חייו ומשפיע על סיפור החיים שלו ועל הזהות המתפתחת במהלכו (Fivush & Marin, 2007).  היכולת ליצור משמעות ותובנה עצמית באמצעות סיפור חיים קשורה אם כן להתנסויות של הפרט כבר בילדותו (Nelson & Fivush, 2004; Pasupathy et al., 2007) ולאופן בו הוא שוזר התנסויות אלו מתוך סיפור הזיכרון שלו לכדי סיפור חייו. השיח המתנהל במשפחה והחשיפה של הילד לנארטיב המשפחתי הם תחילתו של הנארטיב האוטוביוגרפי שלו (Nelson & Fivush, 2004). כך, למשל, במשפחות שבהן יש הקפדה על הבעת רגשות באופן מילולי, מתפתחים ילדים בעלי יכולת גבוהה יותר להבין את רגשותיהם; הבנה זו עוזרת להם לפרש את האופן שבו קשורות התנסויות חייהם לתובנות עצמיות (Laible, 2004; Fivush & Sales, 2006).

*כל הזכויות שמורות

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות