אפר 03 2020

על סיפור חיינו ויצירת משמעות- ומה לכל זה ולקורונה?

בעודי עורכת סדר במחשב שלי ניתקלתי בפוסט שכתבתי לפני שנים אחדות בחג הפסח.

הפוסט עוסק בסיפור החיים שלנו ויצירת משמעות בחיינו.

ואני תוהה , השנה כשבמקום סדר כולנו בסגר, מהו הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו  בתקופה זו? כיצד משבר הקורונה ישתלב בתוך סיפור חיינו הכללי? באיזה אופן הוא ישנה את הסיפור האישי שלנו ואת המשמעות שאנו נותנים בסיפור חיינו…

 אני מביאה כאן את הטקסט המלא לעיונכם

להלן:  .

סדר הפסח נערך השנה בביתי .הרכב המשתתפים היה מגון ומעניין : משפחה קרובה, חברים, צעירים ומבוגרים, אורחת לא יהודיה וילדה נטושה החיה בפנימיה לילדים חוסים.

קראנו בהגדה שרנו את שיריה ותוך כדי קריאה חשבתי לעצמי : היכן פוגש סיפור יציאת מצריים, והסיפורים השזורים בהגדה כל אחד מאיתנו? עם מה מזדהה כל אחד? מה בסיפור הזכרון ההיסטורי של ההגדה ממשמעותי עבורו? היכן הוא רואה את עצמו ואת סיפור חייו בהגדה? ואיך כל אלה מתרגמים למשמעות קולקטיבית ?

מאמר זה  מתייחס לשאלות אלה של זכרון, סיפורי חיים משמעות והגשמה . המאמר נישען על  מחקר שעשיתי  שנגע בהיבט של מישמוע התפקיד המקצועי בעולמן של נשות חינוך  בישראל. מחקר  פרשני  זה מבוסס היה  על ניתוח ביוגרפי משווה של סיפורי חיים שתכליתו היתה להשמיע את קולן לגבי תפיסתן את תפקידן ותרגומה לזהות מקצועית ולזהות את מקורותיו של קול זה.

כדי לגלות את כיווני ההגשמה שלנו,צריך לגלות האם הדברים משמעותיים לנו? באיזו דרך הם משמעותיים לנו? ומהי בכלל משמעותיות עבורינו? במילים אחרות, להפוך את השאלה "מה הסיפור שלך?" לשאלה חשובה ומרכזית. אם נתעמק בשאלה היומיומית : "מה הסיפור שלך?" נגלה שאנו עוסקים בעצם בשאלות של מהות השזורות באופן שבו אנו זוכרים את חיינו ושתכליתן להבין מניעים סיבות ומשמעות למעשיו של אדם. התעמקות בשאלות אלה עשויה להוביל להגשמה.

בספר של יהודית הנדל "הכוח האחר", טוען גיבור הספר צבי שיש קושי בלעשות דברים כמו שצריך כי אנו עשויים ללכת לעולמינו והם עשויים להשאר בלתי גמורים. זוהי בעצם הדואליות של החיים.  מצד אחד כל מה שאנו עושים בעצם אינו גמור וסופי אלא חלק מתהליך קוסמי גדול  אבל מצד שני אי אפשר לא לעשות אותם כאשר הם כדברי צבי "כאש בוערת בעצמותי".  אלה שני הצדדים של ההויה האנושית שיוצרים את שאלת המשמעות.

מצד אחד נדמה לנו שהחיים שלנו הם עינין חשוב שצריכה להיות בו משמעות ומצד שני לעיתים, יש רגעים בהם נדמה נדמה שאין לכך כל חשיבות.

כאשר מדברים על משמעות, במובן של הבנה של משהו או במובן של תכלית חיים  מדברים על התבוננות סוביקטיבית ועל יחוס של ערך או פרשנות שאנחנו נותנים למשהו. הדרך שבה אנו מספרים את סיפור חיינו היא שזירת פרשנויות שאנחנו נותנים לאירועים, מחשבות פעילויות כפי שאנו בוחרים לזכור אותם. זוהי שזירה- אישית של כל החרוזים הבודדים המרכיבים את מחרוזת חיינו בדרך ובסדר שאנו קובעים על חוט אחד שהוא הציר המארגן של חיינו הנותן להם משמעות או תכלית. זו אינה כרוניקה של מה שקרה אלא הפירוש שאנחנו נותנים למה שקורה לנו – לחיינו.

משמעות ומשמעותיות – שתי גישות

על פי אריסטו  לכל אדם יש גישה אפשרית לסיפור החיים האנושדיים. יש מיבנה סיפורי אחד של החיים האנושיים וכל אדם יכול למלא את המבנה הזה בתוכן. הסיפור האנושי הוא סיפורו של מאמץ להשיג תכלית מסוימת – זוהי התכלית האנושית. התכלית האנושית ניכרת במה שמיחד את האדם והוא כוח החשיבה שלו. סיפור חייו של אדם הוא סיפור ניסיונו להגיע אל האושר. אושר זה הוא יכול להגיע רק אם הוא עושה את מה שמן הראוי שיעשה. ומה מן הראוי שיעשה? שישיג את התכלית האנושית. ומהי? על פי אריסטו  תכלית זו היא לחיות חיים על פי השכל.

על פי אריסטו , מה שיכול לתת משמעות לחיי הפרט  הוא סיפור שמבדיל אותו משאר הסיפורים. כלומר מימוש הפוטנציאל המיוחד הגלום בו.

 פרופ' אסא כשר מתנגד לכך ואומר שגם אדם שאין לו פוטנציאל אישי מיוחד יכולה להיות משמעות לחייו דוגמת רומאו ויוליה שהמשמעות של חייהם היתה האהבה. דוגמא נוספת היא  הרעיון הקיבוצי שטען שמשמעות החיים היא קיום הערכים של שיוויון ושיתוף. דוגמא אחרת יכולה להיות הבחירה בחיי נזירות . לעיתים, משמעות החיים היא סביב קיום של ערך או אמונה.

חייו של כל אחד, טוען כשר, יכולים להיות בעלי משמעות משום שהוא מסוגל לספר את סיפור חייו. השאלה מה הסיפור שלך? היא אחת השאלות החשובות שאדם חייב לעצמו. אדם שיבין מה הסיפור שלו יבין גם את משמעות חייו..

פילוסופיה זו  שעוסקת בקשר בין סיפור למשמעות חיים מהווה בסיס  לגישה הנרטיבית שרוצה ללמוד דרך סיפורים. ההנחה היא שאנחנו מפיקי סיפורים. יש סיפור אישי יש סיפור של מישפחה ויש סיפור של אירגון . מהם ניתן ללמוד על האדם, על תכנית חייו, על משמעות חייו.

נארטיב וסיפור חיים כדרך לבטא זהות

מזה כמה עשורים קיימת  תנועה חזקה במחקר שנישענת על גישות נארטיביות שתכליתן ללמוד על אופיה החמקמק של המציאות דרך סיפורים. הנחת היסוד היא שאנחנו מפיקי סיפורים. למציאות גוונים רבים הנימצאים במיפגש בין הסיפורים הניטוים סביב אותה מציאות. כל אחד מהם הוא אמיתי, גם בהיותם שונים, בשקפו זוית ראיה ונקודת מבט שנשקפת אך ורק מעיניו של בעל הסיפור היחודי.יש סיפור אישי יש סיפור של מישפחה ויש סיפור של אירגון. ניתן ללמוד מהם על האדם, על תכנית חייו, על משמעות חייו.  הסיפור הופך לקולקטיבי כאשר הוא מהווה מפגש מוסכם לנקודות מבט רבות וגם אז תקפותו עבור כל אחד נוצרת על בסיס המשמעות האישית שהוא מעניק לו.

סיפור סיפורים הוא פעולה חברתית יומיומית של שיח שבמהלכה מספרים אנשים זה לזה על מאורעות חייהם. שיח זה יכול לשמש כמכניזם פוטנציאלי שבאמצעותו בונים אנשים זהויות חברתיות (Pasupathi, 2001; Pasupathi et al., 2007; McLean, 2008), משום שסיפורים משקפים את התודעות שלנו ואת התרבות הסמויה שלנו. נובע מכך ש"סיפור חיים" הוא פעולה חברתית ותצורה של זהות שאותה מייצג המספר בהקשר של תרבות (Brunner ,1991; Mishler, 1999). זוהי אפשרות ליצירת מרחב להבנה של "האני הדיאלוגי" (Bakhtin, 1981), היחסים בין העצמי והתרבות שבה הוא נוצר. אפשר לראות סיפורי חיים כתהליך של הבניה פסיכולוגית של זהות, שהחקירה שלה על ידי האדם היא משתנה חשוב בהבניה זו (Marcia et al., 1993; Crocetti et al., 2008). תהליך זה הוא מטבעו אינסופי ומתהווה כחלק מאינטרפרטציה מחודשת של העבר בהלימה למטרות העכשוויות של המספר (Polia et al., 2005; Reynold & Taylor, 2005). אף שסיפור חיים הוא נארטיב הנוצר ומתעצב כל הזמן מחדש (Reynold & Taylor, 2005), יש לו מבנה פנימי קוהרנטי, אלא שקוהרנטיות זו היא תלוית מצב לזמן שבו סופר הסיפור. האפשרות הגלומה בסיפורים לייצג את התופעות העשירות והמורכבות של ניסיון החיים באופן שבו אנו זוכרים אותם (Lieblich et al., 1998; Gill & Pryor, 2006; Nelson et al., 2008) מתבטאת בכך שהזהות כתופעה מורכבת ולעתים סמויה עשויה להיות מיוצגת היטב דרכם. באמצעות סיפור חיים עשויים להתגלות, למשל, מידע ופרשנות של המספר לגבי זהויות חברתיות שלו, כאלו שאינן מתגלות בחייו היומיומיים, כמו שייכות לקבוצות מיעוט חברתיות, או שייכות, שאינה תמיד גלויה, למיעוט אתני או מגדרי (הומו-לסבי) (Polia et al., 2005). סיפור חיים מבטא את התצריף של תת-הזהויות של הפרט ומאפשר להבין את ריבוי הדפוסים במעברי החיים של הפרט, דפוסים הממלאים תפקיד משמעותי בתהליך יצירת הזהות (Mishler, 1999).

חומרי הגלם של סיפור החיים הן התנסויות החיים והאופן בו אנו זוכרים אותן. לכן סיפור חיים תלוי במקום ובהקשר שבהם הוא מתרחש (Fivush & Marin, 2007). התנסויות החיים של אישה שחורה בשבט אפריקני, למשל, שונות מהתנסויות חייה של מהנדסת מחשבים לבנה מניו יורק, ולכן הפרשנות שלהן לסיפור חייהן  והמשמעות שהן נותנות לו תחומה מראש על ידי התנסויות שונות אלו.עם זאת שתי נשים שחורות בשבט אפריקני עם התנסויות חיים דומות ,עשויות ליצור סיפור זיכרון שונה להתנסויות דומות וכפועל יוצא ליצור משמעויות חיים שונות.  בין המושגים השונים הבאים לידי ביטוי  בסיפורי חיים חשוב להתעכב , על מושג הכוח  (McAdam, 1988; Fivush & Marin, 2007) המהווה פרספקטיבה  חשובה ביצירת משמעות לחיים. יחסי הכוח של אנשים משתנים בהלימה לתהליכי ההתפתחות לאורך חייהם (במצב המשפחתי, בתפקידי החיים וכו'): אדם נתון במערכת יחסי כוח שונה מול הוריו בבגרותו לעומת ילדותו; מערכת יחסי הכוח של עובד מול הקולגות שלו תשתנה כאשר הוא יקודם ויהפוך למנהל שלהם; המיקום שבו נמצא אדם מבחינת יחסי הכוח שלו משנה את הפרספקטיבה שממנה הוא מפרש את חייו ומשפיע על סיפור החיים שלו ועל הזהות המתפתחת במהלכו (Fivush & Marin, 2007).  היכולת ליצור משמעות ותובנה עצמית באמצעות סיפור חיים קשורה אם כן להתנסויות של הפרט כבר בילדותו (Nelson & Fivush, 2004; Pasupathy et al., 2007) ולאופן בו הוא שוזר התנסויות אלו מתוך סיפור הזיכרון שלו לכדי סיפור חייו. השיח המתנהל במשפחה והחשיפה של הילד לנארטיב המשפחתי הם תחילתו של הנארטיב האוטוביוגרפי שלו (Nelson & Fivush, 2004). כך, למשל, במשפחות שבהן יש הקפדה על הבעת רגשות באופן מילולי, מתפתחים ילדים בעלי יכולת גבוהה יותר להבין את רגשותיהם; הבנה זו עוזרת להם לפרש את האופן שבו קשורות התנסויות חייהם לתובנות עצמיות (Laible, 2004; Fivush & Sales, 2006).

*כל הזכויות שמורות

עדיין אין תגובות

מרץ 06 2016

עוד על תרבות חשיבה בארגונים

חוקרי החשיבה טישמןופרקינס מונים שלושה רכיבים לוגיים של תכונות החשיבה :

  • הרגישות או המודעות להזדמנויות חשיבה מתי יש לחשוב ואיך?
  • הנטייה או ההנעה להפעיל חשיבה
  • היכולת – שהיא המיומנויות או האסטרטגיות שיש לנו כדי להפעיל חשיבה.

השאלה החשובה היא האם רכיבים אלה קיימים במציאות וכיצד הם פועלים? ממצאי המחקר שקיימו הצביעו על כך שב40 אחוז מהמקרים בהם נימצא כשל בקבלת החלטות, בבניית הסברים, בתכנון , בחשיבה ביקורתית וכו…- הייתה הסיבה לכך נעוצה בחוסר נטייה או בחוסר רגישות להשתמש ביכולת ולא בחוסר יכולת.  ממצא נוסף היה שאנשים אינם מנצלים יכולת חשיבה קיימת בעיקר משום שהם מחמיצים הזדמנויות לחשיבה.

4 הממדים של תרבות החשיבה

כדי לבנות תרבות של חשיבה בארגון שלכם, בצוות, ואפילו במשפחה שלכם אצל ילדיכם עליכם להתייחסלארבעה ממדים מרכזיים שמטפחים תרבות כזו (בשלב זה רק אמנה אותן בקצרה):

עידודהנטייה לחשוב– כלומר הערכים התפיסות ההרגלים והתהליכים הקשורים והמעודדים הרגלי חשיבה מסוימים. נטיה היא המכוונות של מישהו להתנהג כך לאורך זמן.במילים אחרות זוהיהנטיה להפעיל חשיבה שיטתית במצבים שונים. יש ערכים ותהליכים המעודדים את החשיבה היצירתית, יש כאלה המעודדים את החשיבה הביקורתית יש המעודדים את הנטייה להרהור ורפלקציה וכו..

עידוד הרוח האסטרטגית לחשיבה– כאן הכוונה לא רק למעטפת המעודדת חשיבה אלא ליצירת תוכניות ברורות לניתוב החשיבה במצבים מאתגרים שונים ועידוד השימוש בהן. אלו הן טכנולוגיות חשיבה מובנות (אך לאו דווקא קשיחות ) שכוללות הליכים המבוצעים בשלבים ובאופן מחושב על מנת להשיג מטרה מסוימת. יש אסטרטגיות לפתרון בעיות, אסטרטגיות לפיתוח חדשנות וכו..כאשר מדובר על יצירת רוח אסטרטגית הכוונה היא לא רק להקנות אסטרטגיות (לפתרון בעיות לקבלת החלטות וכו..) אלא לעודד אנשים לבנות חדשות ו/או ולהתאים אסטרטגיות קיימות למצבים ספציפיים ויחודיים, ובעיקר לעודד את הרגישות שלהם לזהות מצבים אסטרטגיים בהם יש להפעיל תהליכים אלו. כלומר לפתח את הרגישות שלהם לקרוא את המפה נכון ולהשתמש באסטרטגיה המתאימה למצב.

שפת החשיבה– שפת החשיבה מתייחסת לאוצר המילים והמונחים בהם אנחנו משתמשים. זהו עושר שפתי המתייחס לחשיבה ולמצבי חשיבה שונים ולהבדלים הדקים בניהם , ולאופן בו אנחנו משתמשים בשפה. שימוש מעודד לעומת שימוש החוסם את החשיבה.

עידוד החשיבה המשותפת– בתרבות של חשיבה, החשיבה אינה רק הליך אישי של אדם עם עצמו היא סוג של פעולה חברתית המתקיימת לבד וביחד. תרבות של חשיבה שואבת את כוחה מהעיבוד המשותף של תהליכי החשיבה האישיים לכלל תהליך משותף שבו תוצרי החשיבה האישית והמשותפת מתעצמים על הבסיס החברתי הדאלוגי. כלומר תרבות של חשיבה  יוצרת אפשרויות ומבני עבודה המעודדים את החשיבה כפעולה חברתית משותפת לחברי אותה קבוצה .

בטיפ הבא שתקבלו אתחיל לפרט בפניכם כל אחד מהממדים  ואת הכלים והדרכים לפתח אותו.

לפני כן, בואו נתחיל לזהות את תרבות החשיבה בה אנו פועלים. חישבו על ארבע השאלות הבאות: 

1.האם אתם נוטים לחשוב על מצבים שונים בדרך מסוימת? האם אתם נוטים לבחון דברים על בסיס ניתוח יתרונות חסרונות למשל? או אולי נטייתכם הטבעית היא לשכלל את הרעיון להוסיף עליו או לחשוב על רעיון חדש? האם אתם נוטים לפני שאתם בוחנים משהו להתבונן לאחור להביט מה הביא למצב הנוכחי ? או אולי כאשר אתם נתקלים באתגר חדש אתם נוטים מיד לתת לו פתרון?

2. האם יש לכם אסטרטגית חשיבה? האם יש לכם יותר מאחת? מתי אתם מישתמשים בהן?

3.נסו להקשיב במהלך יום אחד לסביבה שלכם. זהו כמה פעמים בכמה ובאילו מילות המייצגות חשיבה נעשה שימוש?

4. באיזו מידה נעשית בארגון/ בצוות / במשפחה שלכם חשיבה משותפת? מתי? על אילו נושאים? האם היא מתקיימת באופן ספונטני או מתוכנן?

עדיין אין תגובות

דצמ 26 2014

בשביל לפרוץ צריך מסגרת ( חשיבה)

ערכת השליטה המנתבת את הדרכים בהם אנו פועלים נבנית במוח שלנו. לכאורה נדמה לנו שאנו אדונים לכל החלטותינו וחשיבתינו. בפועל אנחנו מותנים לתוך מערכות קשרים שניבנו לאורך השנים במוחינו ויצרו אצלנו דפוסי חשיבה שמתעלים את ההחלטות והתגובות שלנו. כדי לחולל שינויים טרנספורמטיסיים וליצור פריצות דרך נדרשת שליטה ויכולת לפעול בתוך דפוסי החשיבה ואפילו לשנות אותם. נדרשת גישה אל הדרכים בהן אנו חושבים. שליטה כזו ניתן להשיג באמצעות פיתוח מטהקוגניציה .

מטה קוגניציה היא פעילות רפלקטיבית הבוחנת את פעולת החשיבה. הפעולה המתבצעת כאן היא חשיבה על החשיבה. האדם חושב על תהליכים שונים של התהליכים הקוגנטיביים של עצמו ולכן חשיבה זו כרוכה גם במודעות שלו לתהליכים אלו.

בתרבות של חשיבה יש חשיבות רבה לפרשנות של ידע ולחשיבה הבוחנת משנה ומשכללת את התובנות כל הזמן. כדי לפעול בדרך זו יש לפתח את מיומנות החשיבה המטה קוגנטיבית.

חשיבה אודות חשיבה מולידה עוד חשיבה, המפתחת גמישות מחשבתית והבנה של מגוון דרכים לפתרון בעיה דומה.

מחקרים אודות אינטלגנציה מראים שמידת החשיבה והאינטלגנציה שלנו קשורה במידה רבה ליכולת שלנו לפקח על חשיבתנו. בתהליך המטה קוגניציה הופך תהליך החשיבה שלנו למושא ההתבוננות והניתוח. כוחו של התהליך בכך שהוא עוזר לנו לכוון ולנהל את החשיבה שלנו וכך להימנע מהרגלים העשויים להוביל לחשיבה לקויה. המודעות שלנו לתהליך החשיבה של עצמינו מאפשרת לנו להעריך ולשפר אותה. ניהול מחשבות הוא במידה רבה  יכולת נרכשת  כלומר כדי לטפח יכולת מטהקוגנטיבית יש לאפשר הזדמנויות לתרגל ניהול מחשבות.

מה מנהלים מדריכים מנחים ( וגם אחרים ) יכולים לעשות כדי  להגביר את החשיבה המטהקוגנטיבית  ליצור פתרונות יוצאי דופן  ולפתח תרבות של חשיבה פורצת דרך?

כדי לאפשר ניהול מחשבות, וליצור  תרבות של חשיבה המייצרת פתרונות יוצאי דופן וטרנספורמציה בביצועים יש לעבור ממתן הוראות והשאת עצות לשאילת שאלות. מנהיגים שמצליחים להניע אנשים ליצור תוצאות יוצאות דופן נמנעים ככל האפשר ממתן עצות.

מיומנות של שאילת שאלות נכונות מביאה אנשים למרחב של תובנות חדשות היוצרות פתרונות ואפשרויות פעולה חדשים. שאלות נכונות הן שאלות עוצמה הגורמות לאנשים לעשות רפלקציה ולהכניס את המוח למצב המאפשר לו להיפתח ליצירת קישורים חדשים .

באופן טיבעי כאשר אנשים מציגים בפננו דילמה או בעיה, אנחנו נוטים לתת פתרונות. זוהי הדרך הבטוחה לעצור התפתחות של תרבות חשיבה.

העניין הוא שגם כאשר אנחנו מבינים שחשוב לשאול שאלות ולהפסיק  לתת פתרונות, לא תמיד אנחנו יודעים לשאול שאלות שיוצרות טרנספורמציה בחשיבה. אנחנו "נופלים" אל נטיות טיבעיות כביכול שלנו  "היושבות"  על דפוסי חשיבה וקישורים  שנבנו במוחנו במשך שנים ארוכות.

מניסיוני בעבודתי עם אנשים גיליתי כיצד 4 נטיות טבעיות ראשוניות הטבועות בנו מכשילות את השימוש במתודת השאלות:

  • נטיה ראשונה –לתת יעוץ ה"מתחפש" לשאלות. נטייה זו מצאתי אצל רבים מהמנהלים שעבדתי איתם בשלב הראשון של העבודה המשותפת. הקושי לוותר על הדעה והידע ועל המקום של המנהיג והמנהל "היודע" הוביל אותם להשתמש בידע ובדעות שלהם בדרך מתוחכמת באמצעות  הצבת סימן שאלה בסוף המשפט למשל:

"למה שלא תישקלי להשתמש  ב….

"למה שלא תלכי לדבר עם X   ותפתרי את הבעיה?

מה דעתך על פתרון של….

למרבה הצער עצות המתחפשות לשאלות אינן עוזרות באמת(בפרט שהן הטקטיקה הראשונית והדומיננטית) ובוודאי אינן מפתחות את יכולת החשיבה העצמאית ואת תרבות החשיבה. ההפך הוא הנכון הן סוגרות את החשיבה של האדם שממול ומתעלות אותה לפתרונות שלנו המתאימים לנו ולא בהכרח לזולת ומגבילים אותם למרחב הידע והדעה שלנו.

  • נטיה שניה– מיקוד בבעיה ושאילת שאלות  חקר רבות  מידי סביב הבעיה. נטייה זו אמנם גורמת לאדם שמולנו לחוש התעניינות ואפילו גורמת לו לחשוב….. הבעיה שכאשר אנחנו מרבים מידי לשאול שאלות אודות הבעיה אנחנו ממקדים את המוח שלנו בבעיה .

כאן חשוב להבחין: כאשר מדובר על בעיה בתהליכים,טכנולוגיים למשל, יש יתרון מסויים לגישת המיקוד בבעיה ולכן יש להישתמש בה באופן רחב יותר. אולם כאשר מדובר בבעיות הקשורת באנשים בשינוי התנהגות  או חשיבה.  גישת המיקוד בבעיה צריכה להיות מינימאלית ככל שניתן.

שימו לב: אין הכוונה לא להתייחס לבעיה – העינין הוא המידתיות והרזולוציה אליה אנו יורדים. גם כאן יש לזכור : המוח עובד על פי כלכלת מיקוד. במקומות בהם אנו ממקדים את תשומת הלב ( במקרה זה פירטי הבעיה) נבנים קישורים חדשים ומתחזקים. לכן שיחה הממוקדת בפרטי הבעיה נותנת לאנשים הרגשה טובה אולם בדרך כלל אינה מובילה לפתרון אלא לכניסה לעומק הדילמה ולמציאת הצדקות נוספות לקיומה של בעיה.פעולה זו גורמת לעירוב בין מוקדים מרכזיים ורלונטיים לאחרים הגורמים לנו לראות את הבעיה כגדולה יותר ממה שהיא באמת ולמצוא סיבות נוספות המעצימות אותה סכנה  נוספת בנטייה זו היא הליכה לאיבוד בשלל הפרטים. כאשר אנחנו רוצים ליצור פריצות דרך בחשיבה עלינו להרחיב את פוקוס ההתבוננות שלנו להיזהר מכניסה מוגזמת לפרטים ולדעת לעבור בזמן קצר מ zoom in  ל zoom out.

  • נטיה שלישית – הנטיה לדחוף מהר לפיתרון.זוהי היפוכה של הנטיה הקודמת.  במקום להתמקד בבעיה ,סבורים רבים מאיתנו, נתמקד מיד בפעולה ונידחף אותו/ה לפתרון. ואז, מיד לאחר הצגת הבעיה או הדילמה אנו שואלים את השאלה:

"אז מה אתה הולך לעשות בנדון ?"

אמנם שאלה זו כבר ממוקדת בפתרון , אולם הצגתה מיד לאחר שהוצגה הבעיה משאירה אותנו באותה נקודה בה הינו קודם ואינה מקדמת את יכולתינו ליצור פיתרון.  לאדם שממול  גישה כזו גורמת לחוש שאינך עוזר לו למצוא פתרון ובמקום זאת אתה מחזיר את הבעיה אליו.

  • נטיה רביעית – הנטיה הרביעית היא המתוחכמת מכולם. היא אינה מייעצת, היא מתמקדת בפתרון, ונותנת פיגומי חשיבה למציאת פתרון אבל בעצם מנחה את דרך החשיבה. השאלות שהיא מזמנת הן:

מהן המטרות שלך?

מהו החזון?

כיצד יראה פתרון מושלם לבעיה?

לשאלות מסוג זה יש מקום בתהליכי חשיבה אולם יש לדעת באיזה שלב להישתמש בהן. הבעיה היא שכאשר מתחילים מהן, הן מנחות את החשיבה של הזולת ונותנת לו דרך היכן עליו למקד את החשיבה שלו על מנת להגיע לפתרון. עם זאת שאלות אלו אינן מקדמות  את יכולות החשיבה המטהקוגנטיביות. הן אינן מאפשרות לאנשים לחשוב על אופן החשיבה שלהם כדי למצוא דרכים חדשות אלא נותנת להם מסלול חשיבה (שהוא טוב לכשעצמו) לפתרון.

אני ממליצה להישמש בשאלות אלו כאסטרטגיה מס 2 ורק לאחר שמיצינו את השאלות שיובילו את בן שיחנו ליצירת מסלול ומסגרת החשיבה שלו.

מנהיגים מקדמי תרבות חשיבה מכירים בכך שקימים מסלולי חשיבה שונים והם אינם אומרים לאנשים איך לחשוב כדי להגיע לפתרונות , אפילו כאשר יש להם דרכים מצוינות משלהם.

אם כך מהן השאלות המקדמות חשיבה מטהקוגנטיבית?

כדי לפתח את החשיבה עליכם להפנות את תשומת הלב אל תהליך החשיבה וליצור שאלות העושות שימוש במילה חשיבה(או דומיה)ומכוונות לתהליך החשיבה. שאלת חשיבה היא שאלה אודות טיבעה של החשיבה שלנו. הכוונה היא להיות ממוקדים בחשיבה עצמה ובדפוסי החשיבה. פתרונות יוצאי דופן ,חשיבה מחוץ לקופסא" יכולים להיווצר רק כאשר אנשים מודעים למסגרות בתוכן הם חושבים. אינך יכול לפרוץ משהו אם אינך מודע לדבר עצמו אותו אתה רוצה לפרוץ. כדי לפרוץ צריך ראות את המסגרת אותה יש לפרוץ .

למשל:

כמה זמן אתה כבר חושב על הנושא?

כמה חשיבה את מקדישה לעניין?

עד כמה חשוב להקדיש מחשבה נושא?

האם אתה מרוצה מהאופן בו חשבת על העניין עד כה?

באיזו מידה העניין בהיר לך?

עד כמה אתה מרגיש מחויב לפתור זאת?

מה חסר לך כדי להגיע לפתרון?

על מה עוד לא חשבת?

מהן התובנות שלך?

איך אפשר להעמיק את התובנה?

שימו לב, שאלות אלו אינן ממוקדות בעצה, גם לא בחקירת הפרטים, הן אינן מנחות אותך כיצד עליך לחשוב  ואינן מחזירות אליך את הבעיה. הן פותחות בפניך צוהר אל האופן בו אתה מנסה לפתור את הבעיה ובכך מאפשרות לך גישה ליצירת דרכים חדשות למציאת פיתרון.

ניסיוני מלמד שכאשר אני שואלת אנשים שאלות מסוג זה קורה משהו מרגש : אנשים מתחילים לחשוב באמת!! הם מתחילים לראות דברים בבהירות גדולה יותר, להבין מה נימצא מאחורי החשיבה שלהם הם מתחילים לחשוב בדרך אחרת וליצור במוחם קישורים חדשים.

לכאורה נדמה שאנו מבזבזים זמן , בפועל, כאשר נוקטים בדרך זו שלב השאלות פותח מסלול מהיר הרבה יותר לפתרון ויותר מכך ליישום הפתרון. שאלות חשיבה הן מפתח ליצירת תובנות חדשות רגעי "אהה"! שיוצרים אצל אנשים אנרגיה חדשה וגורמים להם לפעול.

ולהורים שבניכם: כמו תמיד אני מציעה לכם לנסות זאת גם עם ילדיכם בבית. בדרך זו תגדלו אותם כחושבים טובים יותר

עדיין אין תגובות

מאי 30 2014

סיומים- בין שלמות גמישות וחמלה

השבוע  התקיים  השיעור האחרון עם הסטודנטים שלי השנה. סוף שנת לימודים הוא זמן טוב  לטפל בסיומים. סיום יום העבודה, סיום השנה, סיום השבוע.

היכולת שלנו לסיים משהו בצורה מסודרת ולעבור לדבר הבא, לפעילות הבאה היא אחד מהתנאים למיצוי יעיל של המשימות הפעולות והתחומים השונים בהם אנו עוסקים בחיינו ולתחושת הסיפוק וההנאה מחיינו.

 כאשר אני מסיימת את יום העבודה או את שבוע העבודה עם הרגשה טובה של עשיה אפקטיבית אני מרגישה מלאת חיות ומרץ ופניות לחיי הפנאי ולחיי המשפחה שלי. אנשים רבים, משיגים הרבה במהלך עבודתם אך מסיימים את יום העבודה בתחושה רעה לגבי ההישגים שלהם. תחושת חוסר המיצוי גורמת להם לקחת את העבודה הביתה, חייהם הפרטיים מושפעים מכך ובסופו של דבר הם חווים חוסר סיפוק ואפקטיביות נמוכה הן בעבודה והן בחיים הפרטיים. אנשים מדווחים על תחושה של "לרוץ אחרי הזנב" "לג'נגל" "לרוץ ללא אויר" וכד'

אין ספק תרומה לא קטנה לכל זה הם הרגלי השימוש שלנו בסמארטפונים שגורמים לנו להיות מחוברים לעבודה 24/7 כך למשל סקר שערכה חברת טלפונים נידים  Good Technoilogy בקרב  1000 משתמשים  העלה ש38% קוראים מיילים מהעבודה ליד השולחן בזמן ארוחת הערב. ו 50% קוראים מיילים במיטה.

סיום אפקטיבי = סדר בראש

ההתמודדות עם הבעיה דורשת ניהול עצמי הדורש יכולת מיקוד הפרדה וסדר מחשבתי המתרחשים במוח שלנו. תחושת האפקטיביות היא משתנה התלוי בהגדרות שלנו ובדרך בה אנו מציבים לעצמינו את מטרותינו- ולכן תלויה בראש וראשונה בנו עצמינו.

הפעולה הראשונה שיש לעשות היא  להתחיל את היום ו/או השבוע בהגדרת המשימות .

אם אתם מזהים באופן קבוע שאתם יוצאים מהעבודה ומסיימים את השבוע בתחושות של "לא הספקתי" או תחושה של עשיה שלא הושלמה , התחלו לשאול את עצמכם מידי יום בתחילת העבודה  גם את השאלה הבאה:

 מה אני רוצה לדעת שביצעתי והשגתי היום כדי שאוכל להרגיש  טוב  עם סיום העבודה בסוף היום?

 שאלה דומה אפשר להציב  בתחילת כל שבוע:  עד ליום חמישי בשעה 17:00 מה אני רוצה לדעת שביצעתי והשגתי כדי שאוכל להרגיש  טוב  בקשר לכל השבוע?

 הרעיון הוא להגיע לבהירות עם עצמינו, מהן התפוקות הראליות והאפשריות ליום עבודה המסתיים בשעה סבירה ,  כאלו שיאפשרו לנו לחוש סיפוק ויפנו אותנו לחלקים האחרים של חיינו ביום או בשבוע מסוים.

 כשלא עומדים במטרות…

השאלה היא מה קורה כאשר הגדרנו לעצמינו  משימות ותפוקות ולא עמדנו בהן.

היכולת להתמודד עם המשימה באותם מקרים בהם לא הגענו לתפוקה האידיאלית כרוכים בשימוש בשתי יכולות וערך אחד : גמישות, השלמה  וחמלה.

 גמישות היא היכולת להתאים את עצמינו מטרותינו וציפיותינו למצבים שונים. יש המבלבלים בין המושג גמישות למושג ויתור.  גמישות אינה ויתור על ערכים תכניות מטרות והישגים שהצבנו לעצמינו. כאשר אני אומרת גמישות אני מתכוונת לכך שעלינו להיות קשובים  למציאות ולהתרחשויות החלות בה ולדעת להתאים את דרישותינו באפקטיביות למצב קיים על בסיס שאיפה למיצוי מקסימלי ובתוך מערכת הערכים המובילה אותנו.

גמישות היא ההיפוך של נוקשות והיכולת לגמישות דורשת מאתנו לפתח של שתי נקודות מבט נוספות : האחת קשורה לתפיסת השלמות והשנייה לחמלה.

 שלמות והשלמה: פרויקטים רבים לא הגיעו ליעדם רק משום שהמבצעים התעקשו על שלמות ולא הוציאו אותם לפועל עד שהגיעו לתוצר המושלם. למרבה הצער כאשר התוצר המושלם היה בידיהם הם גילו שהוא כבר לא רלוונטי וכל מאמציהם ירדו לטמיון.  יש חשיבות להגדרת תוצאה שתהיה טובה דיה במסגרת זמן מוגבלת. לכן כשאתם מגדירים את התפוקה האפקטיבית ממנה תהיו שבעי רצון, שימו לב שאתם משלבים במרכיב האיכות את מרכיב הזמן ומציבים לעצמיכם תוצאה טובה דיה אך לאו דווקא מושלמת.

    התחילו להשלים גם עם הבלתי מושלם. שימו לב לטבעם של כל הדברים בעולם: גם הסלע הקשיח ביותר הולך ומשתנה ומתעצב כל הזמן. מושלם הוא מושג מתעתע שאינו קיים באמת במציאות אלא באופן יחסי. התחילו להשלים עם התוצאה הטובה דיה – מחר כאמור יש יום חדש.

 המושג השלישי  שיש לפתח במאפשרם להיות גמישים ולא מושלמים הוא החמלה. התחילו לחמול על עצמיכם. אפשרו לעצמיכם לא להיות מושלמים, אפשרו לעצמיכם ללכת הביתה "בראש נקי" גם אם לא כל מה שתכננתם בוצע בשלמות. זכרו, אם אתם מתנהלים נכון. מרבית הדברים שלא ביצענו הם תוצר של מציאות שדרשה מכם גמישות ושינויים בסדרי עדיפויות ולא תולדה של עצלות או ניהול עצמי לא נכון.

 בואו נהיה פרקטיים:

כדי לסיים את יום העבודה  באפקטיביות ולעבור לחלקים האחרים של היום  מלאי אנרגיה  הכנתי לעצמי כרטיסיה להשלמת יום.

איך עובדים עם זה?

מידי יום עם סיום יום העבודה אפשר להוציא את הכרטיסייה ולענות על השאלות הבאות:

 מה "עבד" לי היום? במה שעשיתי ובמי שהיתי.

  1. מה לא עבד?
  2. על מה אני סולח/ת היום לעצמי ולאחרים?
  3. על מה אני מוקיר/ה את עצמי היום?

  לאחר שעונים על השאלות מעבירים מטלות שלא הושלמו ליום המחר או כל מועד אחר.

 תהליך של השלמה מאפשר מעבר טוב לחלקים האחרים של החיים כמו גם פותח את האפשרות ליצירת עתיד חדש.

גם אם לא תעשו את התהליך יום יום, אך הרגעים של תיסכול ותחושת חוסר מיצוי תהיה בידיכם כרטיסיה כזו- תוכלו לנהל טוב יותר את הסיומים בחייכם ו"לפנות" מקום לדבר הבא.

במשך הזמן עצם ננכרות עם הגישה והתהליך יוצרת שינוי תודעתי שתומך בתחושת שביעות הרצון והשקט הפנימי .

 – וזה מניסיון…..

 בהצלחה

 

עדיין אין תגובות

מאי 28 2014

למי להאציל את הסמכות

למי להאציל את הסמכות  

 בזמן האחרון אנ י "טובעת" בעבודה. אז חזרתי לכמה עצות שאני נותנת לעצמי ולאחרים  בסדרת טיפים שכתבתי והחלטתי לשתף גם אתכם .

אחד התחומים שאנשים רבים מתקשים בהם אולם כשהם עושים זאת חייהם משתנים, הוא האצלת סמכויות.

בשנה האחרונה כשמצאתי את עצמי עם ריבוי משימות יוצא דופן, החלטתי שאני צריכה לעשות סדר בהאצלת הסמכויות שלי. על הפעולות הפשוטות שקשורות בניהול הפיזי של הבית והמשרד  כבר ויתרתי מזמן, עכשיו הגיע תורן של פעולות שאותן אני תופסת כליבת העשייה שלי: שיחות ופגישות עם לקוחות, הקמת אתר חדש וטיפול באתרים, הכנת ההרצאות והסדנאות, מצגות ודוחות ויותר מכך ההנחיה היעוץ  פיתוח התהליכים והכתיבה עצמה – את מה מכל אלה אני מוכנה להעביר לאחרים? אודה על האמת ברגע הראשון לא הייתי מוכנה לותר אף לא על אחד מהם. מצאתי את עצמי מתמודדת עם עצמי ועם היכולת שלי לשחרר.

    האצלת סמכויות היא תהליך לא פשוט. למרות שאנו מודעים להקלה שתבוא אחר כך, לזמן שיתפנה שיאפשר לנו להתמקד באפקטיביות רבה יותר בדברים שנשאיר בסמכותנו….אנחנו מתקשים לעשות זאת.  העניין הוא שאנחנו צריכים לעבור תהליך של ויתור ופרידה כאשר אנחנו נותנים לאחרים לעשות דברים שאנו נוהגים לעשות. ויתור יכול להיות על כוח על שליטה או על שלמות. פרידה יכולה להיות לעיתים ממשהו שאנחנו דווקא נהנים מעשייתו למרות שהוא מגביל אותנו ואת זמננו מלעסוק בעיקר. כדי להתמודד עם הדילמות של עצמי החלטתי ליצור לעצמי מבנה להאצלת סמכויות – ואני רוצה לשתף אתכם בדרך שלי:

האצלה עוברת דרך הראש….

הצעד הראשון היה להתמודד עם התפיסות שלי. תהליך האצלת סמכויות צריך לעבור דרך שינוי תפיסה. שיניתי את הקונספט שלי ועברתי מתפיסה של ויתור ופרידה לתפיסה של גדילה ואפקטיביות: כאשר אני מאצילה סמכות לאחרים אני חושבת באפקטיביות. האצלה היא גדילה וצמיחה, היא פיתוח היכולת להרפות משליטה. יותר מכך, האצלה היא פעולה אצילה: כשאתה עושה זאת אתה מביע את האמון שאתה נותן באחר ומאפשר לאחרים לבטא את עצמם וליצור משמעות.

ואני – רציתי מאוד להיות ההגדרה הזו שנתתי להאצלה, להרגיש גדולה אצילה ולהיות יותר אפקטיבית….אז בחרתי בקונספט החדש שמסגרתי לעצמי ויצאתי לדרך.

שינוי תפיסה נוסף היה בוויתור על שלמות. בפסיכולוגיה קיים מושג The good enough mother" " המושג מגדיר אימהות אופטימלית, ביכולת לוותר על שלמות במיגון המשימות של נשים ואימהות. האם הטובה יודעת בדיוק מהי הרמה האופטימלית , והלא מושלמת שעליה לבטא בתפקידה כאמא. עיקרון  הgood enough  הנחה אותי גם בשינוי הגישה לגבי האצלת סמכויות. בשלב הראשון כדי להעביר לאחרים את שאנחנו בטוחים שרק אנחנו נוכל לעשות במושלמות, עלינו לקבל  שהדברים יכולים להתבצע כ enough good , ולוותר על המושלמות שלהם "כפי שאנו היינו עושים אותם". להפתעתנו לעיתים לא נדירות נימצא בהמשך  שמה שהגדרנו כ  good enoughמביא את אותה תוצאה או לחלופין  שהתוצאות שנקבל מאחרים תהינה טובות משלנו.

יעילות ואפקטיביות

 הצעד השני היה ניתוח אפשרויות ההאצלה האפשריות. צריך להבחין בין שני הדפוסים המרכזיים של האצלה. דפוס אחד הוא האצלת "תלך תביא" או האצלת "הנער השליח" – רמה זו של האצלה עדיין אינה ויתור או שחרור משליטה. שימו לב: גם אם אתם מתחילים מרמת "תלך תביא" אל תמעיטו בעצמיכם. אתם מתחילים לפעול בכיוון הנכון כדי לעבור את השלבים שיביאו אתכם לרמות הגבוהות של ההאצלה ולגדילה ולאפקטיביות שאתם רוצים להשיג.

לרמת הנער שליח יש שלוש אפשרויות מרכזיות הממוקדות בעיקר ביעילות ובהעברת סמכות לזמן :

  1. אני אבדוק ואחליט מה יש לעשות  ואומר לך בדיוק מה לבצע
  2. בדוק אתה את העניין, דווח לי, אני אחליט
  3. בדוק, פרט לי אפשרויות לפעולה, המלץ אך פעל רק על פי אישור ממני.

 

הרמה השנייה של האצלה היא האצלה של אחריות – זוהי העברת אחריות לאנשים הממוקדת באפקטיביות. כאשר אתם מאצילים סמכות מרמה זו צלחתם את תהליך הוויתור והפרידה בהצלחה. גם לרמה זו שלוש אפשרויות מרכזיות לפעולה:

 בדוק, דווח על כוונת הפעולה שלך ופעל אלא אם אומר אחרת.

  1. בדוק , פעל ודווח לי אחר כך.
  2. בדוק ופעל. העניין תחת אחריותך המלאה.

 

השלב המעשי- 7 השאלות

 

עכשיו הגיע הזמן לבדוק את מה אני רוצה ויכולה להאציל ולמי?

להלן סדרת הפעולות שעשיתי על מנת לענות על השאלה ולהתחיל להאציל סמכויות

בתחילה עניתי על 7 שאלות:

1. מהן המטרות המרכזיות שלי ומהן התוצאות שאני מצפה להשיג?

2. אילו ממטרותיי אני משיגה בעצמי והיכן אני נעזרת כבר היום באחרים?

3.מהם התחומים ו/או הפעולות שאיני אוהבת לעשות?

4. מהם 2-3 התחומים עליהם איני מוכנה לוותר?

5. מהם התחומים ו/או הפעולות שאני עושה בעצמי שאותם יהיה הכי קל להאציל לאחרים באופן מידי?

6. מהם התחומים  (גם כאלה שמהנים אותי) בהם האנשים הזמינים לי היום מיומנים יותר ממני?

7. מהם התחומים ו/או הפעולות שלהם אני צריכה למצוא מועמדים מתאימים ולהכין ולאמן אותם על מנת להאציל להם? כמה זמן זה ידרוש?

 

לאחר שקיבלתי בהירות על 7 השאלות

  • הכנתי רשימה של תחומים להם החלטתי למצוא את האדם אליו אוכל להאציל.
  • הכנתי רשימה של אנשים פוטנציאלים אליהם אני יכולה להאציל או להעביר סמכות (באופן מידי או לאחר הכשרה).

מכאן אפשר להתחיל לפעול.

 

אקורד הסיום – אמון

הקושי הגדול בהאצלת סמכויות הוא האמון. אנחנו מאצילים סמכות לאנשים שאנחנו סומכים עליהם. לכן כאשר יש לכם רשימת מועמדים שאלו את עצמיכם באילו קריטריונים של אמון צריך האדם שאני מאציל לו לעמוד? התשובה לשאלה זו תאפשר לכם להחליט מאיזו רמה של האצלה תוכלו להתחיל לעבוד איתו. הרצוי הוא למצוא אנשים שרמת האמון שלנו בהם מושלמת. החיים  כידוע מתנהלים קצת אחרת. לכן, גם אם רמת האמון כרגע אינה מושלמת – אך יש אפשרות לבנות אותו ,אל תוותרו התחילו מרמה נמוכה יותר והשקיעו בבניית מערכת יחסי האמון.

בהצלחה!!!

עדיין אין תגובות

מאי 23 2013

ראש בראש – תקשורת טובה ופתרון קונפליקטים מתחילים בראש שלנו

 

כמה פעמים קרה לכם כשהקשבתם למישהו המתאר מציאות או אירוע בו הייתם נוכחים   ומצאתם את עצמיכם תוהים האם שניכם מתארים את אותה מציאות ואותו אירוע?

  אנשים יכולים להיות באותו מקום ובאותו זמן בדיוק, אולם לחוות את הדברים ולתאר אותם לגמרי אחרת. כתוצאה מכך מתקיימות אי הבנות, נוצרים קונפליקטים ואנשים מתקשים להגיע להחלטות משותפות.

אז למה זה קורה? כיצד דברים שאנו רואים כעובדות, התרחשויות שלנו אין ספק שהתקיימו במציאות מקבלות אצל האחר תצורה שונה עד כי נידמה לנו לעיתים שמדובר בשני אירועים שונים לחלוטין.

המקור לתקשורת לקויה, אי הבנות  קונפליקטים ואי הסכמה אינו אלא פועל יוצא של הפרשנות שאנו נותנים למה שאנו רואים והמציאות  על כן, אינה מתקיימת אלא בעיניו ובמוחו של החווה אותה.לפרשנות שהיא תהליך המתרחש במוח הקוגנטיבי יש שלב המקדים אותה:

עובדה: המסרים שאנו מקבלים מהסביבה –מה שאנו רואים, שומעים, טועמים , מריחים וחשים – עוברים דרך מסנן של המרכז הרגשי במוחנו בטרם יגיעו אל מרכז החשיבה הקונטיבית שלנו, טוענת ד"ר ריינולד העוסקת בחקר המוח הריגשי.כתוצאה מכך כל המידע  המגיע אלינו מוטה באופן מיידי ללא קשר ליכולת שלנו להיות רציונאליים.

הטית המידע במוח הרגשי שלנו נוגעת לשלוש נטיות, הטבועות בנו כבני אדם, בהן אנו עושים שימוש אוטומטי כאשר מגיע אלינו מידע חדש:

  1. ההנחות שלנו
  2. הציפיות שלנו
  3. התפיסות שלנו

הנחות מוקדמות- לכולנו  יש הנחות מוקדמות לגבי איך אנשים יפעלו, מה הם יאמרו וכו..

כמה פעמים מצאתם את עצמיכם בשיחה עם בן/ת זוג אומרים את המשפט:" אני יודע מה תגידי  על זה" או "ברור לי מה אתה הולך לעשות…"

הנחות היסוד יוצרות סוג של שיפוט הגורם לנו לפעול ולמסגר מציאות על בסיס מה שאנו מניחים שעומד/צריך להתרחש. ההנחות שלנו מגבילות אותנו ו"נועלות" אותנו לתוך נקודת מבט שדרכה אנחנו מדגירים את המציאות , ובעצם מונעות מאיתנו לראות אפשרויות אחרות שעשויות להתקיים. כאשר אנחנו מניחים מראש כיצד אחרים יגיבו או מה הם יאמרו – אנחנו מפסיקים להקשיב להם ומפרשים את מעשיהם ודיברהם באור ההנחות המוקדמות. בכך  איננו מאפשרים להם לנהוג אחרת ומונעים אפשרויות לפריצות דרך בתקשורת , ביחסים ובתוצאות.ואם אנחנו יודעים מראש מה הוא/היא יגיד, אז מה מעניין במערכת היחסים ביננו? זהו תחילתו של השיעמום והשממון של מערכות יחסים…

ציפיות– "את הציפיות יש לטמון בציפית" נהגה לאמר חמותי ז"ל. הדרך בה אנו חווים מציאות מבוסס במידה רבה על הציפיות שלנו. אנחנו עומדים לאכול נתח בשר עסיסי וטרם הגעתו לצלחת שלנו אנו מדמיינים את טעמו ומצפים לטעם של בשר עסיסי ומשובח. מחקרים בתחום מצביעים על כך שציפיות מעצבות את איכות החוויה שאנו חווים, כלומר נתח בשר שניראה  ומריח טוב, ויותר מכך קיבל תאור מפתה ע"י המלצר או בתפריט – יקבל ציון גבוה יותר מהסועדים מאשר אותו נתח עצמו בעל מראה פחות מפתה ותיאור שאין בו  בכדי לפתות את הדמיון.הבעיה מתחילה כאשר הפער בין רמת הציפייה למה שאנו מקבלים גדול מידי. אנו נוטים לכעוס לחוש תיסכול  ולהתאכזב יותר ככל שהפער בין הצפייה לחוויה במציאות גדל.

    בדרך דומה אנו נוטים לשפוט אנשים על בסיס ההלימה בין הציפיות שלנו מהם לבין ההתנהלות שלהם בפועל. כאשר איננו "מקבלים" את מה שציפינו לו, (בעיקר כאשר מדובר על רבדים אישיים כמו, כבודת הבנה הערכה, תשומת לב,אהבה, הקשבה וכו) , מוחנו מעבד  את המידע לכדי פרשנות ומסיק מסקנות לעיתים רבות שגויות לגבי הכוונות של האדם שמולנו. התוצאה: אנחנו מחפשים דרכים להימנע מהמצב ( שפעמים רבות מתקיים רק במוחינו) באמצעות התקפה או ניתוק מגע ובריחה מהסיטואציה , ויוצרים בדרך זו תשתית לתקשורת לקויה וקונפליקט.

תפיסות- ההבדל בדרך בה אנשים שונים מפרשים וחווים מציאות מבוסס על ניסיון העבר והמידע שבידיהם. השימוש בניסיון העבר ובקידוד מידע על סמך התנסות קודמת עשוי לעיתים להיות מועיל ולקצר תהליכים, אולם בה בעת הוא עשוי לחסום אותנו מיצירת פריצות דרך, בעיקר כאשר מדובר במערכות יחסים. כאשר מוסיפים זאת להנחות המוקדמות שאנו מפתחים ולציפיות שלנו קונפליקטים ואי הבנות הם בלתי נמנעים.

כדי  להתמודד עם הבעיה ולהגיע לתקשורת טובה יותר נסו  להשתמש בכמה טיפים:

  • ·        .נסה/י לחשוף את הנחות היסוד שלך לגבי מצבים ואנשים. עם אילו שיפוטים מוקדמים את/ה ניכנס לשיחה או  לסיטואציה?
  •  במהלך פגישה או כל סיטואציה אחרת הקשב/י לאיתותים שהגוף נותן לך – האם את/ה חש/ה כעס? או פחד ? ישנם אנשים החשים מתח , פחד או כעס  באמצעות תחושות בקיבה ("בטן מתהפכת"), אחרים חשים לחץ בבית החזה או בנשימה , ואחדים חשים זאת בגרון או בצואר .שאל /י את עצמך מה ציפית שיקרה ולא קרה?
  • שאל/י שאלות אל תניח/י הנחות. בקש/י מבן שיחך לתאר את המחשבות והתחושות שיש לו לגבי הנושא המדובר. היכנס/י לדיון או משא ומתן רק לאחר שתברר/י את נקודת המבט של הצד השני  בסס/י דיונים  ותהליכי קבלת החלטות על הבנה מוקדמת של הרצונות הצרכים והמחשבות של כל המשתתפים.
  • צפה/י לבלתי צפוי. לא תמיד הדברים מתרחשים כפי שציפינו וקיוינו. קבלה מראש של אפשרויות של שינוי וסטייה מהדרך יאפשרו לך להיות יותר נינוח/ה ופחות נוקשה ביחס למציאות. לחיות את החיים תוך הקשבה לזרימה שלהם מאפשרת התמודדות טובה יותר עם מצבים ומערכות יחסים.
  • תרגיל מחשבתי :נסה/י להבחין מהן הדעות והעמדות שלך המבוססות על ניסיון העבר בנוגע לאדם או סיטואציה. כעת חשבי: מה יהיו הדעות הרעיונות ההחלטות או ההנמקות שלך אילו לא היה לך ידע מהעבר להסתמך עליו? מה זה היה מאפשר אחרת?

                בהצלחה!!

עדיין אין תגובות

אפר 11 2013

מילים שמשנות מציאות

מה לא נאמר על כוחן של מילים .

הסרטון הבא ממחיש זאת היטב- ללא מילים.

לצפיה לחצו כאן

ושיהיה לכם יום יפה!

 

עדיין אין תגובות

אוג 30 2012

איזו מן שלווה …

 בימים אלה אני נכנסת לתפקיד ניהולי חדש. הכל חדש: האנשים, המקום, הסיטואציה החדשה-ישנה של להיות שכירה, אורחות החיים שמשתנות…. כל אלו עשויים להיות מקור לשמחה רבה אך לעיתים גם ללחץ ודאגה.

 כדי להכיל באפקטיביות את כל השינויים, את כל האנשים והמשימות  החדשות ,אני יודעת שמה שאני צריכה בימים אלה להכניס לחיי יותר מכל זוהי שלווה.

שלווה היא איכות פנימית שמשמעותה: להיות שקט מבפנים. זהו מצב בו המחשבה שקטה ורגועה.

שלווה מתבססת על מחשבות חיוביות, רגשות טהורים ומשאלות טובות.

זוהי אנרגיה חיובית המביאה איזון לגוף לנפש ולתודעה.

קיבצתי כמה תובנות ודרכים שקראתי למדתי ממקורות שונים ושעבדו עבורי  לאורך החיים על מנת לחוות שלווה:

  •  פתיחת יום חדש:  קומו  15 דקות מוקדם יותר וצרו טקס של שקט וקבלת היום החדש. אפשרות אחת היא לעשות מדיטציה, אפשרות אחרת היא ליצור פעילות מדיטטיבית משלכם: לשבת בדממה מול נוף הנשקף מחלונכם, מול זר פרחים טריים או כל דבר אחר המעורר בכם השראה. הקדישו זמן להרהור שקט. נשמו באיטיות, תנו ליום החדש להגיע אליכם. שתו באיטיות את כוס הקפה או התה של הבוקר, גשו אל חדר הרחצה שייטפו את הפנים במים רעננים  – מיים קרים יציפו אתכם בתחושה של רעננות וערנות, מיים חמים יציפו אתכם בתחושה של חום ואהבה. התקשורת עם עצמיכם עם תודעתכם ועם תחושות הגוף, תסייע לכם להיות מחוברים יותר במשך היום לרצונותיכם למשימותיכם ולתובנות חדשות שעשויות לעלות בכם אודות  פעולתכם ביום החדש. – בוקר טוב !!
  • מחשבות דאגניות: כולנו מוצאים עצמנו לעיתים בסחרור של מחשבה טורדנית ודואגת, מחשבה החוזרת שוב ושוב על עצמה היוצרת מעגל של מחשבות שהולך ומתרחב היוצר תרחישים הגורמים לנו תחושה של דכדוך, חוסר אונים, עייפות ועוד..  צריך לזכור: מחשבה מקדימה את ההרגשה והיא המשפיעה על מצב רוחנו. על מנת להמחיש זאת נסו את התרגיל הבא: חישבו על חופשה מופלאה באיים הקאריביים על חוף ים בצבע טורקיז וערסל תלוי בין עצי קוקוס המיועד רק לכם – כשאתם חושבים על כך תוך שניות מופיעה התמונה נגד עיניכם, עם זאת אתם יודעים היטב -התמונה שדמיינתם אינה מופיעה ברגע זה במציאות. כך גם  המחשבות הדואגות שלכם אינן אלא דמיון, בדיוק כמו החוף שדמיינתם. התחילו לראות במחשבות רק מחשבות. בכל פעם שאתם מוצאים את עצמיכם שוקעים במעגל הדאגה חיזרו אל תרגיל החוף. עצם ההבנה שמחשבה אינה מציאות תעזור לכם להתייחס אל דאגותכם בפרופורציה הנכונה .
  • נשימות ליצירת שלווה תרגלו כמה פעמים במשך היום דקה אחת של נשימות עמוקות. שאפו אויר לאט פנימה והוציאו אותו חזרה באיטיות. כאשר אתם מגיעים לקצב של 5-6 נשימות בדקה הגוף שלכם חווה שלווה פיזית. חזרו להמשך הפעילות שלכם מתוך השקט והשלווה שקיבלתם.
  • תן לעצמך רשות להיות שלו. קבע לעצמך חוק על פיו אתה מתיר לעצמך בכל שעה 3 דקות בהן מותר לך להיות שלו. רשום את ההיתר, הנח אותו במקום בולט באזור  העבודה שלך. התבונן בו מידי פעם.
  • מוסיקה, לשיר, לרקוד: מיקוד באמנויות היא דרך נהדרת לחבר את המחשבות אל השראה. אני מצאתי את האפשרות  לשיר ולרקוד כדרך נהדרת להסיח את ליבי מכל דאגה. השילוב של מוסיקה נהדרת עם תנועת הגוף יוצרת עבורי רגעים של הנאה המביאים אחריהם שקט פנימי פיזי ותודעתי עצום-אם אתם מתחברים, נסו את זה. במשרד תוכלו לנסות כמה דקות של הקשבה למוסיקה (אזניות) או התבוננות ביצירת אמנות מעוררת השראה.
  • תמונות: אנשים רבים נוהגים להניח על שולחן העבודה שלהם תמונות של האנשים היקרים להם. תמונות היקרים לכם יכולות להיות גורם מעורר השראה עבורכם, אל תיתנו להם להעלות אבק. התבוננות ביקרים לנו מעלה בנו רגשות של חום ואהבה. טפחו את "פינת היקרים" שלכם. אחת לחודש החליפו תמונות: תמונות מהחופשה האחרונה, ממסיבת יום ההולדת, תמונה מיום השנה לנישואין ועוד, מידי פעם התבוננו בתמונות תנו לחוויות להציף אתכם רגשות של שימחה ואהבה ותוכלו לחוש את השלווה הבאה אליכם.
  • הכירו תודה על הדברים הקטנים והטובים של החיים עשו לכם מנהג מידי יום: רגעים ספורים לפני השינה התמקדו בדבר אחד קטן הקים בחייכם, משהו מהמובן מאליו שלכם והכירו תודה על כך שהוא קיים בחייכם. אולי זהו בתכם,? גופכם? ילדיכם? חברות עם אדם מסויים..התמקדו בדבר במה שהוא מעניק לחייכם עצמו את העיניים – צפוי לכם לילה שלו ושינה עריבה – ליל מנוחה!!
  • בוקר של תודה – ביהדות ניפתח כל יום ב"מודה אני" להכיר בכל בוקר תודה למשהו אחד בחייך הוא מתכון מצויין להתחלה טובה של יום חדש.

עדיין אין תגובות

יונ 23 2012

ברירת המחדל של התרבות הארגונית

לאחרונה נכחתי בישיבה בה פתח המנכ"ל ואמר: "התרבות הארגונית שלנו בנויה מ 80 אחוז שמועות ורכילות ועשרים אחוז ידע מבוסס ". יותר ויותר ארגונים ומנהלים מדברים על תרבות ארגונית בנשימה אחת עם הצגת תכניות אסטרטגיות  ותוצאות. לא רבים הם הארגונים המעזים להיכנס בצורה מודעת ומפוקחת לתהליכים של ניהול התרבות הזו. המונח תרבות ארגונית הופך במקרים רבים לסוג של הסבר, תירוץ או אילוץ שיש להתאים אליו את העשייה השיטות והתהליכים.

אני טוענת שאפשר להפוך את המשוואה!!!

  למה תרבות ארגונית?

האם  באמת תרבות ארגונית היא חלק במשוואה היוצרת את  השורה התחתונה העסקית של הארגון? התשובה היא ללא כל ספק "כן".

 אם ניקח שני חופנים זהים של גרגרי חיטה נזרע את מחציתם בשדה פורה ואת המחצית השנייה בשדה שחון, על אף שתכונות החיטה הן תורשתיות, ההבדלים בהתפתחות תלויים לחלוטין בסביבה ובתנאים שהיא מזמנת להתפתחות. במילים אחרות היכולת להפיק את המיטב מההון האנושי שלנו תלוי במידה רבה בסביבת העבודה שלהם שהביטוי המרכזי שלה הוא התרבות הארגונית.

בדרך כלל, תרבות  בארגון היא סוג של ברירת מחדל שאנו מתייחסים אליה כמשהו שקורה ונוצר בתוך תהליכים חברתיים בדרך כלל לא מודעים. ארגונים רבים עוסקים בזיהו התרבות הקיימת ומנסים להתאים לה את השיטות והתהליכים שלהם. ארגונים אלה רואים בתרבות אילוץ שהשליטה בו נמוכה עד בלתי אפשרית.

  השאלה החשובה היא :אם אנו מכירים בערך הרב של התרבות הארגונית והשפעתה על הביצועים והתוצאות האם אנו יכולים להמשיך ולהתייחס אליה כתוצר בלתי נישלט המתרחש מתוך הדינאמיקה של קבוצת אנשים?

כדי ליצור תכניות לעיצוב תרבות ארגונית חשוב להגדיר תחילה מהי תרבות ארגונית:

 אני נוהגת להגדיר תרבות אירגונית כביטוי ההתנהגותי של סך כל האמונות התפיסות והקודים  המוסכמים להתנהלות האירגונית. תרבות אירגונית נמצאת בבסיסה של כל החלטה עסקית ואחרת. למשל  הבחירה לקנות ציוד או מכשור מסוים:  לכאורה קבלת ההחלטות במקרה זה תהיה מבוססת על צורך על מנת ליצור תוצאות , אולם כאן עולה השאלה: מה עומד בבסיס ההנחות שלנו על פיהן אנו קובעים מה יוצר תוצאות טובות יותר? האם נקודת המפתח היא העלות? או אולי הממשק האנושי עם המכשור? ואולי זוהי החדשנות?

סדר העדיפויות שלנו בתהליכי קבלת החלטות  העונה על השאלה מה חשוב? משקף במידה רבה את התרבות האירגונית שלנו.

תרבות  עם כן, היא תוצר אנושי. היא סך כל התופעות ההתנהגותיות של קבוצת אנשים הנובעת ממערכת התפיסות והאמונות שלהם, מההרגלים שלהם ומיחסי הכוח בינהם.

אם נגדיר את התרבות הארגונית כאחד מנכסי הארגון כמו ציוד וטכנולוגיה, ידע או התהליכים העסקיים האם נוכל להרשות לעצמינו להמשיך ולתת לה להיווצר מעצמה?

כאשר מקבלים את ההנחה שתרבות ארגונית היא נכס ארגוני,  המסקנה המתבקשת היא שיש לנסות ולהפיק תועלת מרבית מנכס זה. התשובה נמצאת ביכולת לנהל את התרבות האירגונית. כלומר להגדיר אותה למדוד אותה לעקוב אחריה בשיטתיות במטרה למקסם ולהרחיב את הפעולות התומכות בביצועים טובים יותר ולהימנע מאלה שאינם.

 אז איך משפיעים ומעצבים תרבות ארגונית?

 המפתח העיקרי הוא פעולה שיטטטית. קיימים כלים שונים לעיצוב וניהול תרבות ארגונית. יהיו הדרכים או הכלים שתיבחרו אשר יהיו חשוב לזכור שעליהם לטפל בשיטתיות בשלושה מוקדים מרכזיים היוצרים תרבות בארגון:

  • מערכת תפיסות ואמונות
  • הרגלים
  • יחסי כוח

 לשאלות, יעוץ, הרצאה וכד' בנושא אתם מוזמנים לפנות באמצעות טופס צור קשר  למעלה  או להשאיר תגובה  בתחתית העמוד.  

עדיין אין תגובות

יונ 21 2012

על אומץ, עידוד וקבלת השונה

 

כל המילים הגדולות שאנחנו יודעים  לאמר: עידוד, קבלת השונה, אומץ ועוד, בקטע אחד קצר שאפשר ללמוד מקבוצת ילדים ועוד ילד אחד…..

לצפיה לחצו כאן

אני התרגשתי…..

עדיין אין תגובות

הבא »